נולדנו לעולם ורבלי. המון דיבורים, המון דעות. ויכוחים. לקולנו לא היה כל סיכוי להישמע ובטח שלא להשפיע. הרבינו לדמיין, מיעטנו לדבר. ובתוך כל אלה עברה ילדותנו, נערותנו, בחרותנו. וכעת בבגרותנו אנחנו מתחילים להבין שזאת לא הרכבת שלנו. אף אחד לא שאל אותנו לאן אנחנו רוצים להגיע. הם ידעו מה טוב בשבילנו. ההורים, ההורים של ההורים, המורים, המדריכים בתנועת הנוער, במתנ"ס הקהילתי, המפקדים, המרצים באקדמיה, המעסיקים, בת או בן הזוג. כולם ידעו מה טוב בשבילנו. מה נלבש, מתי נאכל, מה נלמד, עם מי נלך, עם מי לא, מתי לצאת, מתי לחזור. וכשכבר העזנו לתהות "זה לטובתך" הם אמרו או שמא התכוונו לטובתם, והעלו אותנו יחד עם המטען הרב על הרכבת להצלחה בטוחה. וזאת כדי שלא נרד מהפסים, אבל ירדנו. נשחקים תחת גלגלי השגרה, אנחנו נשרכים כל פעם מחדש אחר גחמת ההמון ומאמינים שיהיה בסדר. וככל שהזמן עובר אנחנו לא מצליחים לשלוט בנסיבות חיינו אלא נשלטים על ידן. איכשהו תמיד נדחה את הדברים שהחלטנו לעשות למען עצמנו לטובת מחויבויות קודמות לבני משפחה, חברים, מקום העבודה, כי לימדו אותנו שכדי לקבל אהבה עלינו לרצות וכשאנחנו מרצים אנחנו מקבלים תגמול בדמות מילה טובה, חיבוק לעיתים גם נשיקה. ואם לא, אזי נקבל שלל מחמאות לא מחמיאות וזה לא נעים ולרוב גורם לנו להתנצל כדי שנוכל להתפייס ובכך לשמור על הקיים כי מי רוצה שינוי עכשיו, כזה שיאיים על השגרה שכל כך התרגלנו אליה עד כי נדמה שלא נוכל בלעדיה. מצב זה מקומם אותנו, כי שמענו לא פעם, קול פנימי קטן, לוחש ומזכיר לשם מה נולדנו, ואף הרשינו לעצמנו להשתעשע במחשבה. בעיקר בשעות הקטנות של הלילה כשכולם ישנים והשקט משתרר, ראינו את עצמנו בעיני רוחנו מרחיקים לכת עם הרעיון ומגיעים למחוזות חדשים, כאלו שאנחנו משתוקקים להיות בהם מזה זמן רב, נינוחים ויפים מתמיד, עוסקים בעבודת חיינו, מוערכים על פועלנו ודברינו נשמעים בצמא, משפיעים טוב על האנושות. אבל הקול הזה, הוא לא נשמע לנו ודאי מספיק, ובוודאי לא הגיוני לנוכח המציאות בה אנו חיים. הספק מתגנב לליבנו. אנחנו משערים שזו המצאה שלנו כדי להמתיק את מר גורלנו, ולו במעט. אם רק היינו נותנים בו קצת יותר אמון, אבל השעה כבר מאוחרת וצריך לקום מוקדם אל המוכר והידוע ושוב להתמסר לשגרה ולהיכבש תחתיה. אם רק היינו יודעים שכעת, במודע או שלא, התחברנו, ולו לרגעים ספורים, לנשמתנו וזכינו להציץ בחלק מהתכנית הגדולה שהיא מכילה עבורנו, לחיים נשגבים, משמעותיים וברי השגה עבור כל אחת ואחד מאיתנו, ושאנחנו לא מדמיינים אלא מתבוננים בתכנית על פרטיה ובמה שמצפה לנו, אם נחליט ליישם אותה. אזי לא היינו מקלים ראש בכך וחוזרים כלאחר יד, איש איש לענייניו. עלינו לבטוח בנשמתנו ולדעת כי עוד בטרם פגשה בנו, היא חתומה על חוזה בינה לבין יוצרה, המפרט את עבודת חיינו ומכיל את כל האיכויות והתכונות שנידרש להן כדי שנוכל לבצע אותה בהצלחה, ושזהו תפקידה, להתמזג איתנו ולהראות לנו את הדרך אל הטוב ביותר עבורנו בחיים האלה. ובדיוק כמו שנבראנו בתבונה אינסופית וכל איבר בגופנו הכרחי וחיוני לצמיחתנו והתפתחותנו הפיזית, כך גם הנשמה שלנו הכרחית וחיונית לצמיחתנו והתפתחותנו הרוחנית. כל נשמה הונחתה במדויק אל מי עליה להגיע ונוכחותה בחיינו אינה מקרית כלל, אלא הכרחית ליצירת חיים נשגבים בכל תחום שנוכל להעלות על הדעת. התבוננות חוזרת בהזדמנות נוספת, מתחילה לאשש את מה שנחשב אז, עוד משחר ילדותנו, כחלומות בהקיץ. אולם כעת אנו יודעים כי אלו הם ניסיונותיה של הנשמה להסב את תשומת ליבנו לקיומה בתוכנו, ולעורר את הרצון שלנו להתקרב אליה ולהקשיב למה שיש לה להגיד. אולם בלא כל קשר לתבונתה האינסופית ולתכנית המושלמת שהיא מכילה עבורנו, היא אינה מסוגלת לכפות עלינו בשום צורה ואופן להתחקות אחריה ובטח שלא ליישם את התכנית לעבודת חיינו או חלק ממנה. זו חייבת להיות החלטה שלנו. לכן היא שולחת רמזים, בתקווה שנבין ונתחיל להתקרב אליה. רמזים אלו יכולים להופיע בדמות תחושת תסכול ואכזבה, חוסר מנוחה, אי שביעות רצון ואף ריקנות. הנשמה שלנו שהיא ביסודה, נצחית ורוחנית כאחד, אינה מכירה או פועלת לפי מונחים ארציים כמו רווח והפסד, שיקולי כדאיות או תנודות השווקים בארץ ובעולם. לכן כל עיתוי שנבחר כדי להתחבר אליה ולגלות מהי צופנת עבורנו, יהיה טוב ונכון. היא מצידה, תשמח תמיד להאיר, לכוון ולסייע לנו בכל דרך, לבצע ולהשלים את עבודת חיינו כדי שנוכל לחיות חיים נשגבים ובעלי משמעות לכלל האנושות, ואנחנו שמשתוקקים לכך, נמצא בה את המפה לשם ואת הכלים שיסייעו לנו בדרך. והחוזה, למי מביננו שתוהה, יישאר בתוקף עד יומנו האחרון ואינו יכול שלא להתקיים אלא בשני תנאים בלבד. האחד, שלא ניפגש ונתמזג עם נשמתנו, והשני, שלא ניישם או שנפסיק באמצע את התכנית לעבודת חיינו, יהיו הנימוקים אשר יהיו. הבחירה בידינו.
תפריט
