אודות

את פניי קידמו מדפים עמוסי ספרים לכל גיל מסוגות ספרותיות שונות ומגוונות, שהיו פרושים משני הצדדים ולכל אורכו של האוטובוס ספרייה. לאחר שנכנסתי הייתי סוקר את המדפים בשקיקה בחיפוש אחר משהו שיסעיר את דמיוני וכך חוזר חלילה בכל שבוע. עד מהרה התחלתי לסגל הרגלים של קוראים וותיקים, המנסים לצפות את שיתרחש בדפים הבאים. סקרנה אותי במיוחד, יכולתו של הסופר ללהטט במחשבות הקוראים ולשאוב אותם אל תוך עולמם של הדמויות שהיו ספק דמיוניות ספק אמיתיות.

השנים חלפו ואיתם ילדותי אולם הרצון להיות סופר נותר בעינו. עדיין לא היה לי סיפור עם משמעות, אז חיכיתי. המשכתי לקרוא ספרים ובכל הזדמנות חיפשתי דרך לביטוי היצירתיות. מבין כל חבריי ומכריי תמיד הייתי זה שכותב שירים, סיפורים קצרים, ברכות ימי הולדת שהתבקשתי לכתוב במקומם ועוד כל מיני הגיגים שעלו בראשי. זכורה לי היטב שיחה שניהלתי עם חבר ילדות בשעות הערב על המזח בבת-ים. "מה תרצה לעשות אחרי השירות הצבאי"? הוא שאל. אני, מבלי לחשוב יותר מדי, השבתי מיד בביטחון עצמי גבוה "או סופר או קופירייטר". הוא חייך אליי בהבנה ואמר "מתאים לך מאוד ". לאחר השירות הצבאי נרשמתי ללימודי פרסום ועם סיומם התחלתי לעבוד בתחום.

המשרה הראשונה שלי כקופירייטר במשרד פרסום, הייתה בחינם למשך חצי שנה, וזאת כדי להתחיל לעסוק בתחום ולצבור ניסיון. משם המשכתי למשרד הבא, בתשלום כמובן. אהבתי מאוד את העבודה ואת האתגרים שהתמודדתי איתם בפיצוחי בריפים פרסומיים של לקוחות עסקיים מגוונים. לימים, ניהלתי משרד משלי שטיפל בתקציבים של לקוחות וחברות ממגוון תחומים והכל היה נפלא. עשיתי את מה שאני אוהב והרגשתי מעולה.
הייתה לי תחושה שאני ממצה את היכולות האישיות והמקצועיות שלי בצורה מיטבית ושאוכל להשיג כל דבר שארצה. בת זוגי שהייתה מעצבת גרפית מעולה, אותה הכרתי בעבודה קודמת שלי כקופירייטר באחד מהעיתונים הפופולריים, השתלבה אף היא במשרד. היה נדמה לי שאני מגשים חלום.

מעת לעת עברו בי מחשבות על כתיבת ספר אך עדיין לא היה לי סיפור עם משמעות, אז חיכיתי. זמן לא רב לאחר מכן, מגמות חדשות בענף הפרסום החלו להשפיע על רצונם, התנהלותם ובחירותיהם של הלקוחות. כמשרד "בוטיק" לא הייתי ערוך לכך מבחינת המשאבים הדרושים ונאלצתי לתפקד בכמה כובעים. נוסף על כך היה זה העסק הראשון שהקמתי, ועשיתי את רוב הטעויות האפשריות שלבסוף הביאו לסגירתו.
מעין גרסה מודרנית של "תפסת מרובה, לא תפסת". ניסיתי למזער את הנזקים עד כמה שניתן ולהתמודד עם השאר אך משהו בהרגשה שלי נפגם. תחושת הכישלון ליוותה אותי על אף שהמשכתי לעבוד ולתת שירות ללקוחות במתכונת אחרת. המחשבות על מה יגידו? או למה זה קרה? והאם זה יכול היה להיות אחרת? כיווצו אותי בכל פעם מחדש והיו בעלות משמעות רק עבורי. את כולם, עניין דבר אחר. "מה תעשה עכשיו?" "איך תתמודד עם זה?" "איך תתקדם מכאן?" ואיך אפשר בלי "אמרתי לך". לא היה זמן לעצור, להקשיב ללב, לחשב את צעדיי מחדש. הרגשתי חובה לרצות, להרכין ראש, לתת תשובות שנעים לשמוע. זמן קצר לאחר מכן התחתנתי. שש שנים. שני ילדים. חלל אחד גדול ואני במרכזו, לבד. חכם בדיעבד.

שאלות רבות נותרו ללא מענה ובעיקר חוסר ודאות אחד גדול. עכשיו, לראשונה מזה זמן רב, יכולתי לעצור לרגע, להקשיב ללב ולנסות להבין מה יש לו לומר. לאחר הקשבה ממושכת הבנתי שעליי לאסוף את עצמי, לשנות דפוסי חשיבה ולחיות אחרת את חיי. להתקרב לעצמי. לרצונות העמוקים שלי. ככל שהמשכתי לחשוב על זה ולהיעתר לדחפים הפנימיים שלי, התמונה החלה להתבהר. ספרים בנושא החלו להגיע אליי בדרכים מופלאות. כמו כן שיחות שהתנהלו עם אנשים חדשים שנכנסו אל חיי, דרבנו אותי להמשיך לחקור.

ככל שהמשכתי להעמיק בנושא הוא ריתק אותי יותר. בעיקר כי מצאתי תשובות לשאלות שהטרידו אותי והסברים להתנהגויות ותגובות למצבים מסוימים שתאמו במדויק את הלך רוחי באותה תקופת זמן. מבלי שהבחנתי ובאופן טבעי לחלוטין מצאתי את עצמי עובר תהליך של התמרה רוחנית שנמשך שנים מספר ושבאמצעותו התוודעתי למשהו נשגב וגדול יותר מכל מה שהכרתי. ככה רציתי לחיות ! אז למדתי לשחרר אמונות והרגלים מעכבים ולסגל דפוסי חשיבה והרגלים מקדמים, לא לפני שיישמתי אותם בחיי האישיים ונוכחתי לדעת כי הם נכונים עבורי.

גיליתי כי המסע שעברתי להיכרות כנה עם עצמי ולגילוי כל האיכויות והכוחות שדרך אגב, היו קיימים בי מיום לידתי, הוא למעשה שלב ההכנה לדרך שעליי לעבור כדי להגשים את עצמי ואת החלום שלי ושהוא חלק בלתי נמנע מתהליך ההגשמה של כל חלום, יהיה אשר יהיה. הייתה לי תחושה עילאית. הרגשתי מוכן. ידעתי שעכשיו הכול תלוי בי ובמה שאעשה עם זה. באורח פלא, מידת האחריות והמחויבות שלי להגשמה עצמית התרחבה, והרגשתי צורך עז לפעול.
החלטתי להקשיב ללב. בכל זאת, הוא יודע מה הכי נכון עבורי. טוב, זה התבקש. עכשיו היה לי סיפור עם משמעות, אז לא חיכיתי. עוד באותו הערב התחלתי לכתוב. שם הספר הגיע ראשון. אחריו, בהפרש של דקות ספורות, פרק ראשון. נהדר, אם זה הקצב בוודאי אסיים עוד השנה, חשבתי לעצמי בפרץ של התלהבות. מרגע זה, חלפו שמונה שנים. ארוכות, מתישות, לוחשות, משתלחות, מתריסות, מפקירות, מתחסדות, מתמיהות, מאיימות, מקפיאות, משתקות, מרחיקות. לא אחת הצטרכתי לגייס תעצומות נפש אדירות ולהתעלות מעל עצמי בכל פעם מחדש, כדי שאוכל להמשיך בביצוע המשימה עד לסיומה.